בעל פה או בכתב

חברת הביטוח אינה יכולה לבטל את הכיסוי הביטוחי, מחמת אי תשלום הפרמיה בשל התרשלות או שיכחה של בעל הפוליסה, מבלי שעמדה בהוראות סעיף 15 לחוק

בתאריך 12.9.13 רכש יאסר ממנורה פוליסה לביטוח הרכב כשתום תקופת הביטוח נקבע ליום 31.5.14 בחצות. ביום 30.5.14, יממה לפני תום הביטוח, היה רכבו של יאסר מעורב בתאונת דרכים וכתוצאה ממנה הוכרז כאובדן כללי.

אולם כשפנה יאסר למנורה סירבה האחרונה לפצותו. המחלוקת בין הצדדים הגיעה לערכאות והתיק הונח על שולחנה של השופטת רבקה אייזנברג מבית המשפט השלום בצפת.

בבית המשפט טענה מנורה כי הפוליסה בוטלה עוד ביום 13.4.14, עקב חזרה של הוראת קבע ולכן במועד התאונה לא היה כיסוי ביטוחי; מנורה הפנתה לכך שכשעה לפני התאונה ערך יאסר ביטוח לרכב בחברת ביטוח אחרת ומכאן טענה כי ידע שאין לו כיסוי ביטוחי אצלה. לתמיכה בקו הגנתה העידה מנורה אף את סוכנת הביטוח אשר טענה בתצהירה כי תשלומיו של יאסר עבור הפוליסה בהוראת קבע חזרו ולאחר שיצרה עמו קשר טלפוני, הודיע לה כי מצבו הכלכלי קשה והוא אינו יכול לעמוד בתשלומים. הסוכנת אף הפנתה למכתבים שנשלחו מטעם מנורה בעניין.

לאחר ששמעה את העדויות ובחנה את הראיות הגיעה השופטת אייזנברג למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

הוראה קוגנטית שניתנת להתנאה לטובת המבוטח או המוטב

סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, מציינת השופטת בפתח הדברים, קובע את הדרך לבטל פוליסה במקרה של אי תשלום דמי הביטוח במועד: "לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן".

בהתאם להלכה הפסוקה, מזכירה השופטת, מדובר בהוראה קוגנטית שאינה ניתנת להתנאה אלא לטובת המבוטח או המוטב, כפי שנקבע בסעיף 39(ב) לחוק חוזה הביטוח. מטרת הסעיף הינה למנוע ביטול של הכיסוי הביטוחי מחמת התרשלות או שכחה של בעל הפוליסה, בלי שידע וקיבל הן התראה ודרישה לתשלום והן התראה לפני ביטול הפוליסה.

החובה לשלוח את ההודעה למבוטח, ממשיכה השופטת, נקבעה על מנת שהאחרון ידע על הביטול הצפוי של הפוליסה ועל הארכות הניתנות לו לפעול למניעת ביטולה. לפיכך, אין לקבל את טענת מנורה בסיכומיה, כאילו מאחר שדמי הפוליסה לא שולמו נמוג החשש כי מדובר במצב של רשלנות או שכחה.

המדובר בהוראת חוק שעל פיה הפסיקה חובה על המבטחת לעמוד בה בכל מקרה, מדגישה השופטת, תהיה אשר תהיה התנהלות המבוטח.

אמנם, הפסיקה קבעה כי אין חובה ששתי ההודעות שבנידון יישלחו בדואר רשום, אולם, חוזרת ומבהירה השופטת אייזנברג, על המבטחת נטל ההוכחה להוכיח כי שלחה למבוטח את שתי ההודעות כנדרש בסעיף 15 לחוק וכי המבוטח קיבלן או לפחות היה ער לקיומן.

לגופם של דברים.

אישור המסירה היחיד, מציינת השופטת, שצורף לתצהיר הסוכנת והמצביע על כי דבר הדואר הרשום חזר בציון – "לא נדרש", כלל לא מתייחס למכתבי ההתראה אלא, ככל הנראה, למכתב הביטול. בהעדר הוכחה, מבהירה השופטת, כי מנורה אכן שלחה ליאסר את שני מכתבי ההתראה הקודמים והאחרון קיבלם (או לכל הפחות בחר שלא לקחתם מהדואר), אין רלוונטיות כלל למכתב הביטול, אותו לא הייתה זכאית המבטחת לשלוח בהעדר עמידה בתנאי סעיף 15 כמפורט לעיל.

מסירת הודעה בעל פה אינה פוטרת את חברת הביטוח

להשלמת התמונה מוסיפה השופטת ומציינת כי גם אם נקבל את טענת הסוכנת כי דיברה עם יאסר והודיעה לו כי הוראת הקבע חזרה וכי הפוליסה עומדת בפני ביטול, אין בכך כדי לשנות את האמור לעיל. מסירת הודעה בעל פה על ידי סוכן הביטוח, מזכירה השופטת אייזנברג, איננה פוטרת את חברת הביטוח מחובתה לפי סעיף 15, להתרות ולהודיע על ביטול הפוליסה בכתב למבוטח ואין במסירת הודעה בעל פה ע"י הסוכן, שמטבעה אינה ניתנת להוכחה ברורה לגבי התאריך והתוכן המדויק שנמסר, כדי להוות דרך נאותה וקבילה מבחינה חוקית לביטול פוליסה.

בסופו של יום חויבה מנורה לשלם ליאסר תגמולי ביטוח סך 53,348 שקלים בניכוי דמי הביטוח שטרם שולמו על ידו ובניכוי השתתפות עצמית ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 שקלים.