קרנות הפנסיה

קרנות הפנסיה, בהן מבוטחים רבים מאתנו, מעניקות "מסלול כפול" – מסלול המקנה לנו מחד אפיק כדאי לחיסכון ומאידך כיסוי ביטוחי מפני מצב של אובדן כושר עבודה. תקנון הקרן מהווה מעין 'חוקה', שבה נקבעים בין היתר מדיניותה של הקרן, סמכותה, זכויות חבריה וחובותיהם. בתי המשפט קבעו זה מכבד כי פירוש התקנון "ייעשה כדי להשיג את המטרה הסוציאלית הנובעת ממהות הביטוח הסוציאלי בקרן פנסיה, וכל מקרה של ספק יפורש לטובת העמית (המבוטח) ושאיריו". בנוסף הבהירו השופטים כי את תקנון הקרן יש לפרש בשלמותו ולפי מטרתו, שאינה רק הגנה על המבוטח הבודד, אלא על כלל העמיתים/המבוטחים, תוך התחשבות בעקרונות השוויון וההדדיות העומדים בבסיס פעילות הקרנות. ואומנם, שנת 2015 במשפט הייתה שנה משמעותית בתחום חשוב זה והדגישה עד כמה קשה לעמיתים לממש את הרכיבים הביטוחים שבקרן הפנסיה.

כך, לדוגמא, בחודש מאי האחרון דן בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתביעה כנגד "מבטחים" – קרן הפנסיה של חברת מנורה; ביה"ד נדרש לשאלה האם בהתאם להוראות התקנון, חלפה תקופת ההתיישנות להגשת תביעת נכות. כאן המקום לציין כי להבדיל מתביעת אי כושר בפוליסת ביטוח רגילה שעילתה מתחדשת מידי חודש (ולכן תביעת המבוטח לא תתיישן לתקופה של 3 השנים שקדמו להגשת התביעה לביהמ"ש) בתקנון הקרן, הזכות להכרה בעמית כנכה תתיישן לרוב לאחר תקופה קצובה של מספר שנים ממועד האירוע המזכה. במקרה הנדון דחה בסופו של יום בית הדין את התביעה וקבע כי חזקה שהעמיתה (אשר למרבה הצער נפטרה מתחלואיה במהלך המשפט), הייתה מודעת להוראות התקנון הרלוונטיות ולפיכך תביעתה התיישנה. בית הדין לא קיבל את הטענה כי העמיתה לא קיבלה התראה מהקרן בדבר ההתיישנות וקבע כי קיימת חזקה עובדתית המשקפת היגיון וניסיון חיים, לפיה ככלל, דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר, ועל כן אין מוטלת על קרנות הפנסיה החובה לשלוח מכתבי תזכורת בדואר רשום. בית הדין הסתייג במפורש מהלכות הסותרות את קביעתו פרי בתי המשפט האזרחיים (תביעות כנגד חברות ביטוח או בנקים), ופסק שהן אינן מחייבות אותו בנימוק עיקרי ולפיו קרן הפנסיה מחויבת בעקרונות של שוויון בין עמיתים וערבות הדדית, כך שתשלום סכומים בניגוד להוראות התקנון, גורע למעשה מהסכומים המגיעים לכלל העמיתים. נימוק שכזה לא היה יכול לעמוד לו הייתה העמיתה מבוטחת בפוליסה רגילה בכיסוי דומה ובמקרה שכזה יורשיה היו מקבלים את תגמולי הביטוח המגיעים.

אולם בכך רק מתחיל הקושי העומד בפני העמיתים; גם אם תביעתם לא נדחית ע"י הקרן בטענות פרוצדוראליות כאמור לעיל, עומדת בפניהם הועדות הרפואיות אשר לא ששות, בלשון המעטה, להכיר במצבם. כך, למשל, לפני מספר חודשים בית הדין האזורי לעבודה בחיפה נתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין עמית לקרן הפנסיה של חברת הפניקס; ההסכם אישרר למעשה את כל טענות התביעה וקבע כי על הקרן לערוך לעמית ועדה רפואית חדשה, שכן הועדה שנפסלה נוהלה ע"י הקרן ללא פרוטוקול, ציטטה באופן מגמתי ומסולף את החומרים שעמדו בפניה וקבעה – ללא נימוק – כי העמית כשיר לשוב לעבודתו בהיקף של חצי משרה. לא למותר לציין כי הועדה החדשה שהתכנסה בעניינו של האחרון, הפעם תוך דבקות בהוראות התקנון ובכללי הפסיקה, הכירה במצבו הרפואי הקשה וקבעה כי הוא איבד את כושרו לעבוד באופן מוחלט. למרבה הצער מדובר בחזון נפרץ, בחודש יוני 2015 דן בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתביעה של עמית כנגד החלטה של קרן הפנסיה 'מיטבית' השייכת לחברת הביטוח כלל. כבר בתחילת ההליך מצאה שופטת בית הדין כי עיון בפרוטוקול הוועדה של הקרן מעלה כי מעבר לציון הכללי כי העמית פוטר וכי הוצג בפניה החומר הרפואי שלו, אין כל התייחסות ספציפית לממצאים ולא לתוצאותיהם והשלכותיהם על יכולתו של העמית לעבוד.

בהקשר אחרון זה יש להוסיף כי להבדיל מכיסויים ספציפיים בפוליסות ביטוח (המתייחסים לעיסוקו של המבוטח בתקופה שקדמה למקרה הביטוח) ההגדרה העיסוקית הקיימת ברוב קרנות הפנסיה היא הגדרה כללית יחסית שכן היא מתייחסת לכל "עבודה אחרת המתאימה לעמית לפי השכלתו, הכשרתו או ניסיונו". דהיינו, ע"פ התקנון, כל עוד העמית יכול לעבוד בעבודה הדורשת רמה וכישורים הדומים לאלו שהצריכה העבודה בה עבד קודם – הוא יכול לשוב ולעבוד; כמו כן, ככל שהמלאכה בה עסק העמית מבוססת פחות על השכלה פורמלית, גדלה, לגישת הקרן, קשת המקצועות בהן הוא יכול לעסוק. אך לפני חודש ביקר בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב את יישום ההגדרה הנ"ל ע"י קרן הפנסיה מבטחים; באותו מקרה פסלה השופטת את החלטת הועדה העליונה של הקרן וקבעה, בין השאר, כי חרף ההגדרה הרחבה כאמור הוועדה כלל לא התייחסה לשאלת סיכוייה של העמיתה להשתלב בעבודה המתאימה להשכלתה, הכשרתה, או ניסיונה, ולא טרחה לציין איזה עבודה כזו מתאימה לה.

על כל אלה יש להוסיף יתרון נוסף וברור שיש למבוטח בפוליסה על פני עמית בקרן פנסיה. בעוד שהמבוטח יכול לפנות לביהמ"ש כאשר אין הוא שבע רצון מהחלטת המבטחת, מצבו של העמית שונה לחלוטין. האחרון מתרוצץ בין ועדות הקרן וגם במידה והוא אינו שבע רצון מהחלטת ועדת העררים, הוא יכול לפנות לביה"ד רק בשאלה משפטית – כך שהשגות על קביעות רפואיות שהן לב ליבו של הכיסוי שנרכש – חסומות בפניו.